‏הצגת רשומות עם תוויות טבע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טבע. הצג את כל הרשומות

3 בפברואר 2015

הפתעות לט"ו בשבט


היוש! יש לי בלוג ואתר חדש. מוזמנים - http://www.troncho.co.il/

אני יודעת שט"ו בשבט הוא בסך הכול חג קצת מוזר שממוקם לו אי שם באמצע לוח השנה, אבל יש לי חיבה מיוחדת לחג הזה. אני מעריכה שזה קשור לעובדה שאני חוגגת בו את יום הולדתי :)
השנה אני חוגגת עם בטן גדולה במיוחד (כן, כן, עוד חודשיים אני עתידה ללדת) ולכן הרשיתי לעצמי להתפנק ולחגוג עם עוגה מושחתת ומלאה בפרי האהוב עלי ביקום - תותים! מאז שאני זוכרת את עצמי, יום ההולדת שלי היה שזור בתותים. אמא שלי תמיד הייתה מכינה סלט פירות תותי במיוחד או שמנת עם תותים, ולכן הפרי המדהים הזה מתחבר לי אוטומטית לתאריך המשמח.



כמובן שלא תצאו מכאן מקופחים ואחלוק אתכם את המתכון, ממש עוד רגע. לפני כן אני רק מזכירה לכם שהבטחתי פעילות ט"ו בשבטית כיפית, אז אחרי המתכון תוכלו למצוא משחק מהנה ביותר שמתאים לגדולים ולקטנים. תיהנו!

עוגת תותים ושוקולד לבן



העוגה מבוססת על העוגה הקלה והמדהימה הזאת של מיה מבצק אלים, שאליה צירפתי את התוספות המושחתות. כל השלבים פשוטים ביותר לביצוע, והתוצאה מרשימה למדי. שווה!

לעוגה:
250 מ"ל שמנת מתוקה להקצפה
2 ביצים
 כוס סוכר
1 כפית אבקת אפיה
½ כפית מלח
1 כפית תמצית וניל
½1 כוסות קמח

למילוי ולציפוי:
250 מ"ל שמנת מתוקה להקצפה
2-3 כפות סוכר
סלסלת תותים
100 ג' שוקולד לבן

מכינים את העוגה:
מחממים תנור ל-180 מעלות. מקציפים את השמנת לקצפת יציבה. מוסיפים את הביצים אחת אחרי השנייה תוך ערבוב. מוסיפים את הסוכר, אבקת האפייה, המלח ותמצית הווניל ומערבבים היטב. מוסיפים את הקמח ומערבבים בעדינות רק עד שהקמח נטמע בבלילה (להיזהר מערבוב יתר). יוצקים את התערובת לתבנית עגולה בקוטר 24 ס"מ ואופים 17-20 דקות, עד שהחלק העליון משחים מעט וקיסם שננעץ בעוגה יוצא עם פירורים לחים. מצננים את העוגה.

מכינים את המילוי והציפוי:
ממיסים בזהירות השוקולד הלבן במיקרוגל או בסיר (אם ממיסים במיקרוגל אז בפולסים קצרים, ואם בסיר אז על אש נמוכה תוך ערבוב מתמיד, רק עד שאין גושים). מורחים את השוקולד על נייר אפייה לשכבה דקה דקה ומכניסים למקרר. בינתיים מקציפים את השמנת המתוקה עם 2-3 כפות סוכר (לפי טעמכם), וחותכים את התותים לקוביות. מערבבים מחצית מכמות הקצפת עם מחצית מכמות התותים, את המחצית השנייה של הקצפת ושל התותים שומרים בצד.

מרכיבים את העוגה:
חותכים את העוגה האפויה לרוחבה כך שמתקבלים שני עיגולים. מורחים על העיגול התחתון את הקצפת המעורבבת עם התותים ומניחים מעל את העיגול השני. מצפים את הצד החיצוני והעליון של העוגה ביתרת הקצפת שנשמרה בצד. מוציאים את השוקולד מהמקרר וחותכים אותו בסכין חדה למלבנים דקים, מעט גבוהים יותר מגובה העוגה. לא נורא אם חלק מהמלבנים נשברים, זה מוסיף לעוגה חינניות. מסדרים את המלבנים סביב העוגה ומפזרים מעל את קוביות התותים שנשמרו בצד.




ועכשיו, אחרי שאתם מסודרים קולינרית, אפשר לגשת לתוכן.
ט"ו בשבט מזוהה מאוד בשנים האחרונות עם הסביבה והטבע, ולכן היה נראה לי ברור מאליו להכין פעילות משפחתית לחיק הטבע. נצלו את ימי השמש הקרובים (אומרים ששבוע הבא החורף חוזר...) וצאו החוצה, הכול כל כך ירוק ויפהפה! בשביל הפעילות הזו ממש לא תצטרכו להתאמץ, אז קדימה, הטבע מחכה לכם.

בינגו טבע לט"ו בשבט





יציאה לטבע עם הילדים היא הבילוי המשפחתי המועדף עלי. כמה פשוט, ככה טוב. ילדים לא צריכים הרבה יותר מזה, רק תנו להם לקפץ בין עלי תלתן ואורנים, והם בעננים. אם משלבים גם משימות ומשחקים, הבילוי בכלל הופך לחוויה. מאוד קל לאלתר פעילויות בחוץ (מי יצליח לאסוף כמה שיותר סביונים? מי יגיע ראשון לעץ הברוש? וכדומה, הבנתם את הרעיון). הפעם גם הכנתי לכם פעילות שבכלל לא תצטרכו להתאמץ בשבילה. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להדפיס את הקובץ בקישור המצורף, לגזור את הלוחות, לחלק למשתתפים ולהתחיל לחפש... הראשון שמסמן בלוח שלו טור, שורה או אלכסון הוא המנצח. (דרך אגב, טבע זה לאו דווקא שמורת טבע מוגנת אי שם בעמק יפה. זה יכול להיות גם סתם קרחת אורבנית בלב העיר, שצמחו בה כמה גבעולים. אנחנו פשוט שיחקנו בגינה ליד הבית).





ט"ו בשבט שמח!



נ.ב: מוזמנים להיזכר בפוסט ט"ו בשבט של שנה שעברה ולהוריד משם את כרטיסי הברכה החגיגיים והצבעוניים.

26 בנובמבר 2014

כיף בחורף

חורף...
בוקר, עדיין חשוך בחוץ, אף אחד לא רוצה לצאת מהמיטה, צריך ללבוש אלפיים שכבות, וקררררר... כל כך קר שם בחוץ.
אבל חורף זה גם כוס שוקו חם + ספר טוב + התכרבלות מתחת לפוך + גשם מטפטף על החלון. מה צריך יותר מזה?


שוקולדים להכנה עם הילדים בקלי קלות:
ממיסים קצת שוקולד (איזה שאתם אוהבים - מריר, חלב, לבן), מפזרים סוכריות או שברי אגוזים בתחתית של תבנית סיליקון, יוצקים מעל את השוקולד המומס ומצננים שעתיים במקרר. נותנים לילדים לטעום אחד ואת כל השאר מחביאים ושומרים לעצמכם :)


אז מצד אחד, הכול רטוב ומסמורטט, מצד שני האוויר טהור, הרחובות נקיים ורחוצים, הריח משכר והירוק כבר מבצבץ.



אין ספק, אני מעדיפה להסתכל על הצדדים הטובים שבחורף...
מוזמנים להוריד ולהדפיס את הקובץ המצורף, לתלות במקום בולט ולזכור שחורף זה נפלא!



19 באוקטובר 2014

הסוכה הסביבתית שלנו

זהו, החגים מאחורינו. היה חודש כל כך עמוס וגדוש (במובן הטוב של המילה!) שלא ממש התפניתי לכתוב כאן לצערי. אז אמנם סוכות כבר עבר, אבל אני חייבת, ממש מוכרחה, לספר לכם על הסוכה המיוחדת שהייתה לנו השנה.
מוזמנים להיכנס...


אז הכול התחיל מזה שלחצי יש חיבה עזה לעץ, פטיש ומברגה. סוכות זה הזמן בשנה שבו אנחנו נותנים מקום לתחביב הזה ובונים סוכה משלנו, "פטיש-מסמר-ניקח-מהר" סטייל. עד השנה הייתה לנו מרפסת משלנו (או אם תרצו לקרוא לה בשמה האמיתי: מחסן גרוטאות) שבה אספנו ושמרנו במשך השנה פיסות עץ שונות ומשונות שנמצאו ברחוב. בסוכות היינו מלקטים את המובחרות שבהן ובונים מהן סוכה. השנה נאלצנו להיפטר מהגרוטאות ולכן הגענו אל החג ללא מלאי הקרשים הנדרש. מה עושים? מחפשים בפייסבוק. שאלתי בקבוצה המעולה והיעילה אמהות ירושלמיות אם למישהי יצא במקרה להיתקל בדלתות ישנות (במהלך השנים צברנו ניסיון ומסתבר שדלתות הכי נוחות לבניית הסוכה, ממש דומות לדפנות העץ המוכרות). באותו ערב אספנו ברחבי העיר לא פחות מעשר דלתות(!) מוכנות לשימוש. למחרת התחילה העבודה.


בשלב הראשון, היינו צריכים להתמודד עם השכנים שלא הבינו מאיפה הגיעה לחצר ערימה ענקית של פסולת בניין. השכן שמעלינו בדיוק משפץ, ולכן כולם היו בטוחים שזה הזבל שלו והתחילו לצעוק עליו. בסופו של דבר התמודדנו עם התקרית הדיפלומטית בהצלחה וכולם נרגעו. עכשיו היה אפשר להתפנות למלאכה. דלת חוברה לדלת, קיר לקיר, וכך ניצבו להן בגאון ארבע דפנות שלי באופן אישי הזכירו קצת פחון מהמעברה.


אם בנינו את הסוכה בעצמנו, למה שלא נשיג לבד גם סכך? זוכרים את פארק בוסתניה מהפוסט הקודם? יש שם קנה מצוי בשפע. ביררנו עם העירייה שלא מפריע להם שניקח משם איזו בוכטה של קנים, והרי לנו סכך.



מכיוון שהכול היה די ברגע האחרון, כבר לא נשאר לנו זמן להשקיע בקישוטים, ולכן החלטנו ללכת על קונספט גן הילדים. כלומר, כל היצירות האלה שמגיעות עם הילדים במשך חודש שלם ואתה כבר לא יודע מה הגננת עשתה ומה הילדים, אז אלה היו הקישוטים שלנו השנה.


טוב, אני מודה שגם אני "הכנתי עם הילדים" שרשרת אחת. אני פשוט חולה על זה ולא מצליחה אף שנה להימנע מההרגל הזה של גזירת הרצועות וחיבורן אחת לשנייה ליצירת שרשרת באורך שלא היה מבייש את שיא גינס.


אבל האמת היא, שהקישוט האהוב עלי בעולם כולו, הוא השרשרת המתוקה מדבש שהכינה הקטנה, לגמרי בעצמה. בהתחלה זה היה נראה שהיא סתם משחקת עם ניירות ומספריים, אבל פתאום היא הגיעה אלי עם ערימה של רצועות עקומות וביקשה דבק. מיותר לציין שבאותו רגע נמסתי לשלולית. ואני מאוהבת בשרשרת הזו, כבר אמרתי?


בכל מקרה, הסוכה שלנו הפכה לאטרקציה תיירותית. כל ילדי הבניין התאספו לחזות בפלא ולא הפסיקו להתלהב. מדי פעם שמענו אנשים עוברים בחוץ המומים: "מה זה? לא ראיתי דבר כזה, כל הסוכה מדלתות!"... אני מודה, שלי באופן אישי הסוכה לא נראתה יפה במיוחד, אבל מי אני שאתווכח עם ילדי השכנים שהכריזו שהיא הסוכה הכי יפה שהם ראו? היה שווה את המאמץ.


אז זהו, הקץ לחגיגות. הגיע הזמן לחזור לשגרה. צנחנו היום היישר אל הסתיו. מבחינה פרקטית אני לא מחבבת במיוחד את העונה הזו (שונאת לקום בבוקר ולא לדעת מה ללבוש!), אבל אין ספק שזו עונה רומנטית ביותר, והגשם, הו הגשם! אני שיכורה מהריח הזה...


המשך שנה טובה :)

18 בספטמבר 2014

קפיצה קטנה לעולם החלומות

לפני שבוע יצא לנו להשתתף בחוויה מיוחדת במינה, אבל רגע לפני שאספר עליה, אביא קצת מידע מקדים.

על התאטרון החברתי משו משו יצא לי לשמוע מפה ומשם, די התלהבתי כבר בהתחלה מהיוזמה, מהתשוקה ומהחדשנות שלהם, אבל לצערי לא יצא לי להגיע לאירועים שהם קיימו. רגע רגע, אתם בטח שואלים את עצמכם מה זה לעזאזל תאטרון חברתי... אז הנה קצת הסברים מהאתר ומעמוד הפייסבוק שלהם:
"קבוצת התאטרון החברתי משו-משו היא להקת תאטרון מקצועית היוצרת וחוקרת בתוך, עם ובהשראת החברה בה היא פועלת, ושואפת לפרוץ גבולות בין בני אדם באמצעות האומנות, להנגיש אומנות ולהחזירה לאנשים. הקבוצה מורכבת מאומנים ישראלים רב תחומיים אשר חברו יחד בכדי ליצור תאטרון חברתי, ופועלת הן כתאטרון מקצועי והן כקהילת חיים". מגניב, לא?
אם אתם רוצים להבין עוד קצת אתם מוזמנים לקרוא באתר.

בכל מקרה, בשבוע שעבר התקיים אירוע מיוחד לילדים - "ביי לחופש הגדול" עם הצגת ילדים וסדנאות יצירה. ואיפה כל זה קורה? בפארק בוסתניה, מקום שלא ידעתי עליו ולא שמעתי עליו קודם לכן, אבל מסתבר שהוא ממש ממש קרוב אלינו (תודה ל-waze) ושזה קסם של מקום.


הקבוצה שיפצה את הפארק בעזרת מתנדבים ויצרה בו את מתחם "תה-אטרון" על שם צמחי התה המקיפים את המקום. התאטרון המורכב מטרסות ומחצלות ממוקם בצל העצים ובינות לצמחים, מעולם לא חשבתי שאשב לצפות בהצגה במקום כה פסטורלי ומעורר השראה!

ההצגה שצפינו בה נקראת "היער שצמח לבד". הצגה פשוט מקסימה ומושקעת, עם ליווי מוזיקלי, תחפושות מרהיבות ושחקנים מצוינים. גם בהשוואה להצגות ילדים הכי מקצועיות שיש, מדובר בתאטרון ילדים במיטבו!


אחרי ההצגה התקיימו סדנאות יצירה. אנחנו השתתפנו בסדנת אפיית פיתות. זו לא הייתה פעם ראשונה שאפינו פיתות על טאבון, אבל כנראה שהיה משהו כל כך מיוחד באווירה מסביב, שהילדים פשוט היו בעננים.


אחרי שהפיתות היו מוכנות התפנינו לגלות את הקסם שהקיף אותנו. לכאורה מדובר בפארק ישן ומוזנח, עם מתקנים עתיקים, הרבה חול ואדמה ושטח ענקי שלא ברור איך לא השתלטו עליו עדיין כרישי נדל"ן. במבט שני, מדובר בחלום ילדות. הרבה טבע, מתקני עץ שמציתים את הדמיון, הזדמנות להתלכלך בלי חשבון ובעיקר שקט ושלווה.


אחת האטרקציות המלהיבות במקום הייתה מגלשה ארוכה ארוכה שבנויה על גבעה קטנה, ואינסוף ילדים שחגגו שם באושר גדול.



למשך אחר צהריים אחד, זכינו להתנתק קצת מהקצב המהיר של היום-יום, לדמיין שאנחנו בתוך איזושהי אגדה שמתרחשת במקום רחוק, ופשוט לשקוע בחלום נעים שלא רוצים להתעורר ממנו.
כל פעם מחדש אני נפעמת לגלות כמה מעט צריך כדי להיזכר שהשמיים הם הגבול...



18 באוגוסט 2014

דרושה חופשה

הרבה זמן לא הייתי כאן. יותר מדי זמן. לצערי אני לא יכולה להגיד שהייתי עסוקה במיליון ואחד דברים, פשוט לא הצלחתי לגרור את עצמי לכאן. קיץ קשה עבר על מדינתנו הקטנטונת שמנסה אט אט להתאושש. היום תפסתי שנשארו עוד שבועיים לחופש הגדול ועדיין לא עשינו שום דבר מיוחד עם הילדים. מודה, קצת נבהלתי.

מה בכל זאת עשינו? עברנו דירה. את החצר הפרטית (והלא מטופחת) שהייתה לנו בדירה הקודמת החלפנו בגינה משותפת ומטופחת למשעי, מלאה בצמחייה ובפינות חמד קטנות. מה שנשאר זה לצאת החוצה עם ספר טוב וכוס לימונדה.



האמת שעדיין לא יצא לי לשמוע את צמד המילים "משעמם לי". הילדים פשוט מבלים כל היום עם השכנים בחוץ, ממש כמו פעם. באחד הימים הצעתי להם ללכת לפה, לנסוע לשם... לא היה עם מי לדבר! מצידם כל היום לשחק במקלות ואבנים וללטף חתולים.



ובכל זאת, אני לא מוכנה לתת לשארית החופש לעבור בלי לצאת למקום כלשהו, ללכת קצת בטבע, לראות מקומות חדשים, לנוח בפינה שקטה... החלטתי להיות ספונטנית ולתכנן איזו חופשה קצרה, לא ממש משנה לאן. העיקר שיהיה לאנשהו. אז הכנתי לי משהו קטן להשראה, ומעכשיו השמיים הם הגבול. אם תציעו לי רעיונות שווים לא תהיה מאושרת ממני.



1 ביוני 2014

זרעי קיץ

מבחינתי הקיץ מגיע רשמית בחג השבועות.



כיף לפתוח את הקיץ עם חג כזה.
החום עדיין נסבל,
בלוטות הטעם עובדות שעות נוספות
והכל נצבע בגוונים מרעננים.



ריח הפריחה כבר התמוגג
ופינה את מקומו לריחות חדשים
של עלים ירוקים ופירות בשלים.



הערבים עדיין קרירים
אבל זו מין צינה נעימה,
כזאת שמסלקת את חום היום.



או כמו שמאיר אריאל היטיב לתאר זאת ממני:
"זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות
זרעי קיץ באים בנחיריים
ורומזים איזה קיץ
הולך להיות"



16 בפברואר 2014

עונת החמציצים

אז לפני המבול (טוב נו, מבולון) היו כמה ימים שמשיים ונעימים,
שזה היה פשוט פשע לא לצאת החוצה לקבל קצת ויטמין D.


מזג האוויר האביבי נותן את אותותיו ופה ושם מתחילים לצוץ פרחים צהובים למיניהם.


חזרנו הביתה עם שלל חמציצים, האהובים עלינו מכולם,
ומיד העלינו אותם על שולחן הניתוחים.


את החלק הפרחוני העברנו לאגרטל.


ואת כל השאר קצצנו והכנסנו לסלט.


חמציצים מתקשרים אצלנו מיד לספר המקסים של רינת הופר "הצב בצבוץ".
הספר הזה פשוט גאוני בעיני.
כל החרוזים בו מסתיימים בצליל "וּץ".
איך היא מצאה כל כך הרבה מילים כאלה?
זה כל כך מדהים שאפילו נסלח לה על זה שהיא קראה לפרח חמצוץ.


ועל האיורים בכלל אין מה לדבר.
הדיוק הזה במיקום של החמציצים בין עלי התלתן.
ככה בדיוק זה נראה!
תצטרכו להאמין לי כי עד שנזכרתי לצלם אותם במקומם הטבעי
הם כבר נסגרו ולא נפתחו עד עצם היום הזה...


בקיצור, אנחנו משתדלים להפיק את המיטב מהעונה הזאת, בגשם ובשמש.
שיהיה המשך חורף גשום ונעים!

אה כן, איך אפשר בלי...


25 בינואר 2014

שלווה יזומה

מכירים את התקופות האלה?

לחץ בעבודה, פגישות, מתחים, עומס, אינסוף משימות,
והכול מתנקז לתקופה מצומצמת כל כך,
עד שנראה שמישהו התבלבל כשהוא החליט
שביממה יהיו רק עשרים וארבע שעות.

יש בפינטרסט אלפי תמונות שכל מי שנתקל בהן רק רוצה לצלול לתוכן.
שקט, שלווה, נחת, רוגע. כאן לדוגמה וגם כאן וכאן.

כשאני בתקופות לחוצות שכאלה,
אני מרשה לעצמי לשטוף את העיניים
בקמצוץ מן השלווה הזאת,
אבל השבוע שאלתי את עצמי:
למה לי לא מגיע, בעצם?

בו ברגע החלטתי שאני מייצרת לעצמי שלווה, רגעים של פשטות ומנוחה.

טוב, זה קצת בעייתי, כי כשאני לא עובדת - אני עם הילדים, וכשאני לא עם הילדים - אני עובדת. מתי אמצא זמן לעצמי?
רגע, אולי אפשר למצוא רגעים של שלווה גם עם הילדים? מסתבר שאפשר גם אפשר.

התמזל מזלנו ואנחנו גרים במרחק הליכה מעין כרם, שכונה בירושלים (יש מי שטוען שזהו כפר הצמוד לירושלים), שהיא בעצם עולם אחר. ולשם שמנו פעמינו.


הדרך מתחילה במדרגות שיורדות ויורדות ויורדות...





ברגע שנכנסים לרחוב שזה השם שלו,

כבר נהיים רגועים יותר.





















כבר אמרתי שיורדים המון מדרגות?
לא להאמין שהרגליים הקטנות האלה צעדו לבד כל כך הרבה.




כשסיימנו את ההליכה התיישבנו לפיקניק.
פרשנו מפה ועליה הנחנו סלסילה מלאה כל טוב, והתחלנו לאכול.
שלווה או לא שלווה?







מהפיקניק המשכנו אל מקום קסום שנקרא בוסתן המעיין.



הבוסתן הוא בעצם ואדי מדהים ביופיו ששוקם לזכר בניה צוקרמן, בן עין כרם שנהרג בפיגוע, וממשיך להיות מתוחזק על ידי מתנדבים, אנשי טבע וסביבה בנשמתם.







ביום חורף קצר שכזה לא נותר לנו הרבה זמן לטיול במקום, אבל בכל זאת הספקנו לשאוף קצת טבע, אוויר צלול וריחות של צמיחה.
חוויה שבהחלט עונה להגדרה: שלווה.




בשנים גשומות יותר מפכפכים כאן מים.
נקווה שהשנה עוד נזכה לראות את הנחל זורם.



לאורך הבוסתן פזורות פינות ישיבה מקסימות.
זה היה הזמן להוציא מהתרמיל את ספרי המסע שהבאנו איתנו.



או להדליק מדורה, להתחמם מול האש ולצלות שיפודי מרשמלו
(תראו כמה מעט צריך כדי להצית לילדים את הדמיון).



לא וויתרנו על טבילה קטנה במעין עין כרם,
רק של הידיים כמובן. קר פה. בכל זאת, ירושלים...



סיימנו את הטיול עייפים ורצוצים, ואת הדרך חזרה הביתה כבר עשינו באוטובוס.
הנוף שנשקף אלינו בשקיעה מהר הרצל היה סיום מושלם ליום מושלם.



פסק הזמן הזה מילא אותי בכוחות, אבל מעבר לזה, גיליתי שכל כך קל לייצר לעצמנו רגעים של שקט ורוגע בתוך כל המהומה, אפילו יחד עם הילדים. והאמת, שאתם זה גם הרבה יותר שווה.