קפיצה קטנה לעולם החלומות

לפני שבוע יצא לנו להשתתף בחוויה מיוחדת במינה, אבל רגע לפני שאספר עליה, אביא קצת מידע מקדים.

על התאטרון החברתי משו משו יצא לי לשמוע מפה ומשם, די התלהבתי כבר בהתחלה מהיוזמה, מהתשוקה ומהחדשנות שלהם, אבל לצערי לא יצא לי להגיע לאירועים שהם קיימו. רגע רגע, אתם בטח שואלים את עצמכם מה זה לעזאזל תאטרון חברתי... אז הנה קצת הסברים מהאתר ומעמוד הפייסבוק שלהם:

"קבוצת התאטרון החברתי משו-משו היא להקת תאטרון מקצועית היוצרת וחוקרת בתוך, עם ובהשראת החברה בה היא פועלת, ושואפת לפרוץ גבולות בין בני אדם באמצעות האומנות, להנגיש אומנות ולהחזירה לאנשים. הקבוצה מורכבת מאומנים ישראלים רב תחומיים אשר חברו יחד בכדי ליצור תאטרון חברתי, ופועלת הן כתאטרון מקצועי והן כקהילת חיים". מגניב, לא?

אם אתם רוצים להבין עוד קצת אתם מוזמנים לקרוא באתר.

בכל מקרה, בשבוע שעבר התקיים אירוע מיוחד לילדים - "ביי לחופש הגדול" עם הצגת ילדים וסדנאות יצירה. ואיפה כל זה קורה? בפארק בוסתניה, מקום שלא ידעתי עליו ולא שמעתי עליו קודם לכן, אבל מסתבר שהוא ממש ממש קרוב אלינו (תודה ל-waze) ושזה קסם של מקום.

הקבוצה שיפצה את הפארק בעזרת מתנדבים ויצרה בו את מתחם "תה-אטרון" על שם צמחי התה המקיפים את המקום. התאטרון המורכב מטרסות ומחצלות ממוקם בצל העצים ובינות לצמחים, מעולם לא חשבתי שאשב לצפות בהצגה במקום כה פסטורלי ומעורר השראה!

ההצגה שצפינו בה נקראת "היער שצמח לבד". הצגה פשוט מקסימה ומושקעת, עם ליווי מוזיקלי, תחפושות מרהיבות ושחקנים מצוינים. גם בהשוואה להצגות ילדים הכי מקצועיות שיש, מדובר בתאטרון ילדים במיטבו!

אחרי ההצגה התקיימו סדנאות יצירה. אנחנו השתתפנו בסדנת אפיית פיתות. זו לא הייתה פעם ראשונה שאפינו פיתות על טאבון, אבל כנראה שהיה משהו כל כך מיוחד באווירה מסביב, שהילדים פשוט היו בעננים.

אחרי שהפיתות היו מוכנות התפנינו לגלות את הקסם שהקיף אותנו. לכאורה מדובר בפארק ישן ומוזנח, עם מתקנים עתיקים, הרבה חול ואדמה ושטח ענקי שלא ברור איך לא השתלטו עליו עדיין כרישי נדל"ן. במבט שני, מדובר בחלום ילדות. הרבה טבע, מתקני עץ שמציתים את הדמיון, הזדמנות להתלכלך בלי חשבון ובעיקר שקט ושלווה.

אחת האטרקציות המלהיבות במקום הייתה מגלשה ארוכה ארוכה שבנויה על גבעה קטנה, ואינסוף ילדים שחגגו שם באושר גדול.

למשך אחר צהריים אחד, זכינו להתנתק קצת מהקצב המהיר של היום-יום, לדמיין שאנחנו בתוך איזושהי אגדה שמתרחשת במקום רחוק, ופשוט לשקוע בחלום נעים שלא רוצים להתעורר ממנו.

כל פעם מחדש אני נפעמת לגלות כמה מעט צריך כדי להיזכר שהשמיים הם הגבול...

דרושה חופשה

הרבה זמן לא הייתי כאן. יותר מדי זמן. לצערי אני לא יכולה להגיד שהייתי עסוקה במיליון ואחד דברים, פשוט לא הצלחתי לגרור את עצמי לכאן. קיץ קשה עבר על מדינתנו הקטנטונת שמנסה אט אט להתאושש. היום תפסתי שנשארו עוד שבועיים לחופש הגדול ועדיין לא עשינו שום דבר מיוחד עם הילדים. מודה, קצת נבהלתי.

מה בכל זאת עשינו? עברנו דירה. את החצר הפרטית (והלא מטופחת) שהייתה לנו בדירה הקודמת החלפנו בגינה משותפת ומטופחת למשעי, מלאה בצמחייה ובפינות חמד קטנות. מה שנשאר זה לצאת החוצה עם ספר טוב וכוס לימונדה.

האמת שעדיין לא יצא לי לשמוע את צמד המילים "משעמם לי". הילדים פשוט מבלים כל היום עם השכנים בחוץ, ממש כמו פעם. באחד הימים הצעתי להם ללכת לפה, לנסוע לשם... לא היה עם מי לדבר! מצידם כל היום לשחק במקלות ואבנים וללטף חתולים.

ובכל זאת, אני לא מוכנה לתת לשארית החופש לעבור בלי לצאת למקום כלשהו, ללכת קצת בטבע, לראות מקומות חדשים, לנוח בפינה שקטה... החלטתי להיות ספונטנית ולתכנן איזו חופשה קצרה, לא ממש משנה לאן. העיקר שיהיה לאנשהו. אז הכנתי לי משהו קטן להשראה, ומעכשיו השמיים הם הגבול. אם תציעו לי רעיונות שווים לא תהיה מאושרת ממני.

הקובץ להורדה כאן. להדפיס ולתלות במקום בולט לעין!

לתפוס את הרגעים הקטנים

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לצלם.
יש קסם מיוחד ביכולת הזו לעצור את הזמן.
מכניסים למסגרת רק את מה שרוצים להכניס,
מטשטשים את מה שעדיף לטשטש
ונותנים לאור לעשות את שלו.

לפני בערך שנה, החלטתי שאני צריכה ללמוד קצת.

הצלמת והבלוגרית המוכשרת, אפרת לוזנוב,

(שבטח אין צורך להציג אותה, ואם כן - רוצו מהר לבלוג שלה)

בדיוק פתחה סדרה נוספת של סדנאות צילום

והחלטתי שהפעם אני מתגברת על כל המכשולים והולכת על זה.

אתם שואלים אילו מכשולים?

אז אפרת היא תל-אביבית והסטודיו שלה בתל-אביב,

ואילו אני, למי שפספס, ירושלמית.

ירושלים ותל-אביב הם שני עולמות נפרדים, רחוקים זה מזה כמזרח ממערב

(למרות שבמדינתנו הצרה זה לא כל כך הרבה, לי זה נראה רחוק מאוד).

ובכן, כמו שאמרתי, יצאתי מאזור הנוחות שלי,

עשיתי את כל הדרך הרחוקה לתל-אביב,

וגיליתי... שהיא לא כל כך רחוקה.

אפילו באוטובוס!

עוד משהו שגיליתי, זה שהיה שווה לעבור

כל דקה מהדרך כדי להשתתף בסדנה.

הסטודיו המקסים והמואר של אפרת,

האווירה האינטימית והכיפית,

ומעל לכל, ההדרכה הרהוטה, המפורטת והמרתקת.

פשוט כיף ללמוד צילום!

מלבד הטכניקה, גם את הטיפים שלמדתי בסדנה

אני מיישמת בכל תמונה שאני מצלמת,

מה שתמיד מוסיף עוד כמה דגדוגים קטנים בבטן,

כאלה של "וואו! דווקא יצא לי ממש טוב..."

אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי מאפרת

זה שהתמונות שאנחנו מצלמים הן מתנה לילדים שלנו,

מתנה שבעוד הרבה שנים הם יעריכו ויוקירו,

שתעלה בהם זיכרונות ילדות נעימים

ופרפרים של געגועי נוסטלגיה.

למדתי שנחמד לתעד רגעים חגיגיים וחשובים,

אבל לא פחות כיף להנציח גם את הרגעים הקטנים והפשוטים...

אפרת ממשיכה ללוות ולענות על שאלות גם אחרי הסדנה.

ממש עכשיו נודע לי שנשארו לה מקומות אחרונים

לסדנה למתחילים שנפתחת בשישי הקרוב.

המלצה אישית שלי, לכו על זה.

שלווה יזומה

מכירים את התקופות האלה?

לחץ בעבודה, פגישות, מתחים, עומס, אינסוף משימות,
והכול מתנקז לתקופה מצומצמת כל כך,
עד שנראה שמישהו התבלבל כשהוא החליט
שביממה יהיו רק עשרים וארבע שעות.

יש בפינטרסט אלפי תמונות שכל מי שנתקל בהן רק רוצה לצלול לתוכן.
שקט, שלווה, נחת, רוגע. כאן לדוגמה וגם כאן וכאן.

כשאני בתקופות לחוצות שכאלה,
אני מרשה לעצמי לשטוף את העיניים
בקמצוץ מן השלווה הזאת,
אבל השבוע שאלתי את עצמי:
למה לי לא מגיע, בעצם?

בו ברגע החלטתי שאני מייצרת לעצמי שלווה, רגעים של פשטות ומנוחה.
טוב, זה קצת בעייתי, כי כשאני לא עובדת - אני עם הילדים, וכשאני לא עם הילדים - אני עובדת. מתי אמצא זמן לעצמי?
רגע, אולי אפשר למצוא רגעים של שלווה גם עם הילדים? מסתבר שאפשר גם אפשר.

התמזל מזלנו ואנחנו גרים במרחק הליכה מעין כרם, שכונה בירושלים (יש מי שטוען שזהו כפר הצמוד לירושלים), שהיא בעצם עולם אחר. ולשם שמנו פעמינו.

הדרך מתחילה במדרגות שיורדות ויורדות ויורדות...

ברגע שנכנסים לרחוב שזה השם שלו,
כבר נהיים רגועים יותר.





















כבר אמרתי שיורדים המון מדרגות?
לא להאמין שהרגליים הקטנות האלה צעדו לבד כל כך הרבה.

כשסיימנו את ההליכה התיישבנו לפיקניק.
פרשנו מפה ועליה הנחנו סלסילה מלאה כל טוב, והתחלנו לאכול.
שלווה או לא שלווה?

מהפיקניק המשכנו אל מקום קסום שנקרא בוסתן המעיין.

הבוסתן הוא בעצם ואדי מדהים ביופיו ששוקם לזכר בניה צוקרמן, בן עין כרם שנהרג בפיגוע, וממשיך להיות מתוחזק על ידי מתנדבים, אנשי טבע וסביבה בנשמתם.

ביום חורף קצר שכזה לא נותר לנו הרבה זמן לטיול במקום, אבל בכל זאת הספקנו לשאוף קצת טבע, אוויר צלול וריחות של צמיחה.
חוויה שבהחלט עונה להגדרה: שלווה.




בשנים גשומות יותר מפכפכים כאן מים.
נקווה שהשנה עוד נזכה לראות את הנחל זורם.

לאורך הבוסתן פזורות פינות ישיבה מקסימות.
זה היה הזמן להוציא מהתרמיל את ספרי המסע שהבאנו איתנו.

או להדליק מדורה, להתחמם מול האש ולצלות שיפודי מרשמלו
(תראו כמה מעט צריך כדי להצית לילדים את הדמיון).

לא וויתרנו על טבילה קטנה במעין עין כרם,
רק של הידיים כמובן. קר פה. בכל זאת, ירושלים...

סיימנו את הטיול עייפים ורצוצים, ואת הדרך חזרה הביתה כבר עשינו באוטובוס.
הנוף שנשקף אלינו בשקיעה מהר הרצל היה סיום מושלם ליום מושלם.



פסק הזמן הזה מילא אותי בכוחות, אבל מעבר לזה, גיליתי שכל כך קל לייצר לעצמנו רגעים של שקט ורוגע בתוך כל המהומה, אפילו יחד עם הילדים. והאמת, שאתם זה גם הרבה יותר שווה.