הסוכה הסביבתית שלנו

זהו, החגים מאחורינו. היה חודש כל כך עמוס וגדוש (במובן הטוב של המילה!) שלא ממש התפניתי לכתוב כאן לצערי. אז אמנם סוכות כבר עבר, אבל אני חייבת, ממש מוכרחה, לספר לכם על הסוכה המיוחדת שהייתה לנו השנה.
מוזמנים להיכנס...

אז הכול התחיל מזה שלחצי יש חיבה עזה לעץ, פטיש ומברגה. סוכות זה הזמן בשנה שבו אנחנו נותנים מקום לתחביב הזה ובונים סוכה משלנו, "פטיש-מסמר-ניקח-מהר" סטייל. עד השנה הייתה לנו מרפסת משלנו (או אם תרצו לקרוא לה בשמה האמיתי: מחסן גרוטאות) שבה אספנו ושמרנו במשך השנה פיסות עץ שונות ומשונות שנמצאו ברחוב. בסוכות היינו מלקטים את המובחרות שבהן ובונים מהן סוכה. השנה נאלצנו להיפטר מהגרוטאות ולכן הגענו אל החג ללא מלאי הקרשים הנדרש. מה עושים? מחפשים בפייסבוק. שאלתי בקבוצה המעולה והיעילה אמהות ירושלמיות אם למישהי יצא במקרה להיתקל בדלתות ישנות (במהלך השנים צברנו ניסיון ומסתבר שדלתות הכי נוחות לבניית הסוכה, ממש דומות לדפנות העץ המוכרות). באותו ערב אספנו ברחבי העיר לא פחות מעשר דלתות(!) מוכנות לשימוש. למחרת התחילה העבודה.

בשלב הראשון, היינו צריכים להתמודד עם השכנים שלא הבינו מאיפה הגיעה לחצר ערימה ענקית של פסולת בניין. השכן שמעלינו בדיוק משפץ, ולכן כולם היו בטוחים שזה הזבל שלו והתחילו לצעוק עליו. בסופו של דבר התמודדנו עם התקרית הדיפלומטית בהצלחה וכולם נרגעו. עכשיו היה אפשר להתפנות למלאכה. דלת חוברה לדלת, קיר לקיר, וכך ניצבו להן בגאון ארבע דפנות שלי באופן אישי הזכירו קצת פחון מהמעברה.

אם בנינו את הסוכה בעצמנו, למה שלא נשיג לבד גם סכך? זוכרים את פארק בוסתניה מהפוסט הקודם? יש שם קנה מצוי בשפע. ביררנו עם העירייה שלא מפריע להם שניקח משם איזו בוכטה של קנים, והרי לנו סכך.

מכיוון שהכול היה די ברגע האחרון, כבר לא נשאר לנו זמן להשקיע בקישוטים, ולכן החלטנו ללכת על קונספט גן הילדים. כלומר, כל היצירות האלה שמגיעות עם הילדים במשך חודש שלם ואתה כבר לא יודע מה הגננת עשתה ומה הילדים, אז אלה היו הקישוטים שלנו השנה.

טוב, אני מודה שגם אני "הכנתי עם הילדים" שרשרת אחת. אני פשוט חולה על זה ולא מצליחה אף שנה להימנע מההרגל הזה של גזירת הרצועות וחיבורן אחת לשנייה ליצירת שרשרת באורך שלא היה מבייש את שיא גינס.

אבל האמת היא, שהקישוט האהוב עלי בעולם כולו, הוא השרשרת המתוקה מדבש שהכינה הקטנה, לגמרי בעצמה. בהתחלה זה היה נראה שהיא סתם משחקת עם ניירות ומספריים, אבל פתאום היא הגיעה אלי עם ערימה של רצועות עקומות וביקשה דבק. מיותר לציין שבאותו רגע נמסתי לשלולית. ואני מאוהבת בשרשרת הזו, כבר אמרתי?

בכל מקרה, הסוכה שלנו הפכה לאטרקציה תיירותית. כל ילדי הבניין התאספו לחזות בפלא ולא הפסיקו להתלהב. מדי פעם שמענו אנשים עוברים בחוץ המומים: "מה זה? לא ראיתי דבר כזה, כל הסוכה מדלתות!"... אני מודה, שלי באופן אישי הסוכה לא נראתה יפה במיוחד, אבל מי אני שאתווכח עם ילדי השכנים שהכריזו שהיא הסוכה הכי יפה שהם ראו? היה שווה את המאמץ.

אז זהו, הקץ לחגיגות. הגיע הזמן לחזור לשגרה. צנחנו היום היישר אל הסתיו. מבחינה פרקטית אני לא מחבבת במיוחד את העונה הזו (שונאת לקום בבוקר ולא לדעת מה ללבוש!), אבל אין ספק שזו עונה רומנטית ביותר, והגשם, הו הגשם! אני שיכורה מהריח הזה...

המשך שנה טובה :)

שלווה יזומה

מכירים את התקופות האלה?

לחץ בעבודה, פגישות, מתחים, עומס, אינסוף משימות,
והכול מתנקז לתקופה מצומצמת כל כך,
עד שנראה שמישהו התבלבל כשהוא החליט
שביממה יהיו רק עשרים וארבע שעות.

יש בפינטרסט אלפי תמונות שכל מי שנתקל בהן רק רוצה לצלול לתוכן.
שקט, שלווה, נחת, רוגע. כאן לדוגמה וגם כאן וכאן.

כשאני בתקופות לחוצות שכאלה,
אני מרשה לעצמי לשטוף את העיניים
בקמצוץ מן השלווה הזאת,
אבל השבוע שאלתי את עצמי:
למה לי לא מגיע, בעצם?

בו ברגע החלטתי שאני מייצרת לעצמי שלווה, רגעים של פשטות ומנוחה.
טוב, זה קצת בעייתי, כי כשאני לא עובדת - אני עם הילדים, וכשאני לא עם הילדים - אני עובדת. מתי אמצא זמן לעצמי?
רגע, אולי אפשר למצוא רגעים של שלווה גם עם הילדים? מסתבר שאפשר גם אפשר.

התמזל מזלנו ואנחנו גרים במרחק הליכה מעין כרם, שכונה בירושלים (יש מי שטוען שזהו כפר הצמוד לירושלים), שהיא בעצם עולם אחר. ולשם שמנו פעמינו.

הדרך מתחילה במדרגות שיורדות ויורדות ויורדות...

ברגע שנכנסים לרחוב שזה השם שלו,
כבר נהיים רגועים יותר.





















כבר אמרתי שיורדים המון מדרגות?
לא להאמין שהרגליים הקטנות האלה צעדו לבד כל כך הרבה.

כשסיימנו את ההליכה התיישבנו לפיקניק.
פרשנו מפה ועליה הנחנו סלסילה מלאה כל טוב, והתחלנו לאכול.
שלווה או לא שלווה?

מהפיקניק המשכנו אל מקום קסום שנקרא בוסתן המעיין.

הבוסתן הוא בעצם ואדי מדהים ביופיו ששוקם לזכר בניה צוקרמן, בן עין כרם שנהרג בפיגוע, וממשיך להיות מתוחזק על ידי מתנדבים, אנשי טבע וסביבה בנשמתם.

ביום חורף קצר שכזה לא נותר לנו הרבה זמן לטיול במקום, אבל בכל זאת הספקנו לשאוף קצת טבע, אוויר צלול וריחות של צמיחה.
חוויה שבהחלט עונה להגדרה: שלווה.




בשנים גשומות יותר מפכפכים כאן מים.
נקווה שהשנה עוד נזכה לראות את הנחל זורם.

לאורך הבוסתן פזורות פינות ישיבה מקסימות.
זה היה הזמן להוציא מהתרמיל את ספרי המסע שהבאנו איתנו.

או להדליק מדורה, להתחמם מול האש ולצלות שיפודי מרשמלו
(תראו כמה מעט צריך כדי להצית לילדים את הדמיון).

לא וויתרנו על טבילה קטנה במעין עין כרם,
רק של הידיים כמובן. קר פה. בכל זאת, ירושלים...

סיימנו את הטיול עייפים ורצוצים, ואת הדרך חזרה הביתה כבר עשינו באוטובוס.
הנוף שנשקף אלינו בשקיעה מהר הרצל היה סיום מושלם ליום מושלם.



פסק הזמן הזה מילא אותי בכוחות, אבל מעבר לזה, גיליתי שכל כך קל לייצר לעצמנו רגעים של שקט ורוגע בתוך כל המהומה, אפילו יחד עם הילדים. והאמת, שאתם זה גם הרבה יותר שווה.