בפוסט הזה סיפור השלג יגיע לסיומו, למרות שהוא עוד לא ממש נגמר.
העיר מלאה בשלג!
בכל מקרה, המסע המפותל אל בית הוריי רווי החום והחשמל הגיע לסיומו, כולנו כבר בהזיות של מקלחות חמות ואוויר מזגנים.
אנחנו נכנסים אל הבית ומקבלים את הבשורה שלפני דקה נפל החשמל!
מה לכל הרוחות?!?!
דיכאון עמוק, אין ספק.
עם היעדרות המחשב והטלוויזיה יכולתי להתמודד, אל החושך כבר התרגלתי, אפילו הקור כבר התחיל להיות נסבל (טוב, הוא לא), אבל מה יהיה על בצק הקרואסונים שלי???
כל העמל היה לשווא? אין מצב.
הגבר שבינינו התבקש להוכיח כאן את גבריותו וללכת עם תבניות הקרואסונים בשלג אל הבית של אחותי שעוד היה מחובר לציוויליזציה, מרחק כמה מאות מטרים.
באותו רגע יצאתי מהדיכאון.
אבל תמונות של קרואסונים יפהפיים וריחניים לא יהיו כאן.
להזכירכם הייתי ללא המצלמה!
שקלתי לחזור שוב על תהליך האפייה בשביל לצלם כמה תמונות. ובכן... לא.
החשמל אצל ההורים שלי חזר בסביבות חמש בערב ומשם ואילך חזרנו ליהנות מהשלג. כשנמצאים בתוך בית חמים ונעים זה כל כך כיף!
משחקים בצעצועים נוסטלגיים
עושים יצירות מכל סוג אפשרי
כמובן שלא מוותרים על התכרבלות מתחת לשמיכה עם כוס שוקו
יוצאים קצת החוצה לפלס שלג (רעיון גאוני של הגדול)
ואיך אפשר בלי לאפות משהו? (לא קרואסונים!)
וזה איש השלג הקטן והחמוד שלנו יחד עם העוגיות שיצאו מהתנור
אחרי שישה ימי חופשה(!) אנחנו משתדלים אט אט לחזור לשגרה.
אנחנו עדיין די סגורים בבית כי הרחובות מכוסים בקרח וקור אימים בחוץ. כמובן שחלק מהזמן אנחנו מבלים בצפייה בסרטים. בסדרה האהובה עלינו, ארתור, מתואר כמעט כל מה שקרה לנו אחד לאחד.
מומלץ בחום!
שיהיה לכולנו המשך חורף חם וכיפי!
