אני מתנצלת מראש אבל בפוסט הזה לא יהיו הרבה תמונות. מיד תבינו למה...
ובהמשך לאירועי השלג:
אחרי הבילוי בחוץ נהנינו בצהריים מחוויה שלא הייתה כמותה זה זמן רב בביתנו - סיאסטה גורפת לכל דיירי הבית. אין לתאר את גודל המעמד.
אחר הצהריים אנחנו מתעוררים ויודעים שיש לנו עוד כמה שעות טובות (וגם פחות טובות) לבלות עם הילדים עד שירדמו.
אנחנו מתחילים לבשל לנו בהנאה, מתענגים על החמימות שבפנים מול הקור שבחוץ, הילדים משחקים על השטיח בסלון. איזו מין שלווה!
בשלב מסוים הגדול מחליט שנכין קרואסונים, אבל אמיתיים!
אני ברוח טובה ומחליטה להיענות לאתגר. ותודה (או שלא) לקרין גורן.
אחרי לישה, התפחה, קיפול, עוד קיפול ועוד אחד, אני מחליטה להשאיר את מלאכת ההרכבה והאפייה למחרת, ואנחנו מתיישבים לצפות יחד בסרט.
פתאום, חושך.
אנחנו מכירים את זה מהשלג דאשתקד. אז זה קרה באמצע היום ועברו עלינו כמה שעות של כפור בבית. הפעם החשמל נפל באמצע הלילה וקיווינו שעד הבוקר הכול יבוא על מקומו בשלום.
אז קיווינו.
מזהים בתמונה את קווי המתח הנמוך? תמימים תמימים אבל עשו לנו צרות צרורות.
יום שישי בבוקר.
אנחנו מנסים למשוך את הילדים במיטה עד כמה שאפשר, אבל ילדים כמו ילדים, רק רוצים לצאת מהמיטה. כולנו מתלבשים באינספור שכבות ומתחממים לאור להבות הכיריים, מקור החום היחיד בבית שלא זקוק לחשמל כדי לעבוד.
יש מחסור בנרות, הולכים לבדוק אם הסופר ליד הבית פתוח (כמובן שלא) ונציגה של חברת החשמל שנמצאת בחוץ מודיעה לעוברים ולשבים שככל הנראה החשמל לא יחזור בקרוב.
מתחילה לחלחל בנו ההבנה שאנחנו צריכים לצאת מהבית ומהר לכיוון ההורים שלי, כל עוד לא יורד שלג.
אבל איך לעזאזל?
הכבישים מסביב לבית חסומים בשלג בגובה חצי מטר(!) ואין תחבורה ציבורית.
מה עושים? נלך ברגל? עם שני ילדים ועם כל החפצים? מרחק של כמה קילומטרים טובים (או במקרה הזה - רעים)?!
מגיע אלינו מידע שהכבישים פנויים. אבא שלי מחלץ את הרכב שלו מהשלג ומודיע שהוא בדרך אלינו. אנחנו אורזים בתיקי גב את המינימום שבמינימום (וזו הסיבה שאני בלי מצלמה ואין שום תמונות מהאירועים המתוארים).
אבל, אני לא מוותרת על בצק הקרואסונים שעמלתי עליו כה קשה והוא מתגנב בשקט אל שאר החפצים.
הילדים בעגלות ואנחנו מתחילים לטפס לכיוון הכביש הראשי. עלייה שבדרך כלל לוקחת משהו כמו עשר דקות נראית אין סופית. אנחנו מפלסים את דרכנו עם העגלות ומדי כמה דקות, כשמכונית מנסה לעבור ברחוב, צריך לזוז הצידה אל ערימות השלג. אבל החשמל, החשמל שמחכה לנו בסוף המסע שווה את הכל ומדרבן אותנו להמשיך לטפס במרץ.
לאחר טיפוס ההרים המוצלח הזה אנחנו מגיעים לכביש הראשי היישר לתוך שלולית ענקית. הרוח למעלה חזקה הרבה יותר ואנחנו רטובים וקופאים מקור, מנסים להכניס את הילדים והציוד אל המכונית. כבר אמרתי שתקוות החשמל שבאופק היא זו שסייעה לנו להתמודד עם כל המכשולים?
מכאן הדרך עוברת די חלק. אנחנו רואים בדרך המון בובות לבנות ואנשים שמשחקים ונהנים מהשלג. אנחנו מגיעים, חונים, מוציאים את כל הציוד וכבר מחכים בקוצר רוח להיכנס אל האור והחום...
אתם במתח?
המשך בפוסט הבא.
ובהמשך לאירועי השלג:
אחרי הבילוי בחוץ נהנינו בצהריים מחוויה שלא הייתה כמותה זה זמן רב בביתנו - סיאסטה גורפת לכל דיירי הבית. אין לתאר את גודל המעמד.
אחר הצהריים אנחנו מתעוררים ויודעים שיש לנו עוד כמה שעות טובות (וגם פחות טובות) לבלות עם הילדים עד שירדמו.
אנחנו מתחילים לבשל לנו בהנאה, מתענגים על החמימות שבפנים מול הקור שבחוץ, הילדים משחקים על השטיח בסלון. איזו מין שלווה!
בשלב מסוים הגדול מחליט שנכין קרואסונים, אבל אמיתיים!
אני ברוח טובה ומחליטה להיענות לאתגר. ותודה (או שלא) לקרין גורן.
אחרי לישה, התפחה, קיפול, עוד קיפול ועוד אחד, אני מחליטה להשאיר את מלאכת ההרכבה והאפייה למחרת, ואנחנו מתיישבים לצפות יחד בסרט.
פתאום, חושך.
אנחנו מכירים את זה מהשלג דאשתקד. אז זה קרה באמצע היום ועברו עלינו כמה שעות של כפור בבית. הפעם החשמל נפל באמצע הלילה וקיווינו שעד הבוקר הכול יבוא על מקומו בשלום.
אז קיווינו.
מזהים בתמונה את קווי המתח הנמוך? תמימים תמימים אבל עשו לנו צרות צרורות.
יום שישי בבוקר.
אנחנו מנסים למשוך את הילדים במיטה עד כמה שאפשר, אבל ילדים כמו ילדים, רק רוצים לצאת מהמיטה. כולנו מתלבשים באינספור שכבות ומתחממים לאור להבות הכיריים, מקור החום היחיד בבית שלא זקוק לחשמל כדי לעבוד.
יש מחסור בנרות, הולכים לבדוק אם הסופר ליד הבית פתוח (כמובן שלא) ונציגה של חברת החשמל שנמצאת בחוץ מודיעה לעוברים ולשבים שככל הנראה החשמל לא יחזור בקרוב.
מתחילה לחלחל בנו ההבנה שאנחנו צריכים לצאת מהבית ומהר לכיוון ההורים שלי, כל עוד לא יורד שלג.
אבל איך לעזאזל?
הכבישים מסביב לבית חסומים בשלג בגובה חצי מטר(!) ואין תחבורה ציבורית.
מה עושים? נלך ברגל? עם שני ילדים ועם כל החפצים? מרחק של כמה קילומטרים טובים (או במקרה הזה - רעים)?!
מגיע אלינו מידע שהכבישים פנויים. אבא שלי מחלץ את הרכב שלו מהשלג ומודיע שהוא בדרך אלינו. אנחנו אורזים בתיקי גב את המינימום שבמינימום (וזו הסיבה שאני בלי מצלמה ואין שום תמונות מהאירועים המתוארים).
אבל, אני לא מוותרת על בצק הקרואסונים שעמלתי עליו כה קשה והוא מתגנב בשקט אל שאר החפצים.
הילדים בעגלות ואנחנו מתחילים לטפס לכיוון הכביש הראשי. עלייה שבדרך כלל לוקחת משהו כמו עשר דקות נראית אין סופית. אנחנו מפלסים את דרכנו עם העגלות ומדי כמה דקות, כשמכונית מנסה לעבור ברחוב, צריך לזוז הצידה אל ערימות השלג. אבל החשמל, החשמל שמחכה לנו בסוף המסע שווה את הכל ומדרבן אותנו להמשיך לטפס במרץ.
לאחר טיפוס ההרים המוצלח הזה אנחנו מגיעים לכביש הראשי היישר לתוך שלולית ענקית. הרוח למעלה חזקה הרבה יותר ואנחנו רטובים וקופאים מקור, מנסים להכניס את הילדים והציוד אל המכונית. כבר אמרתי שתקוות החשמל שבאופק היא זו שסייעה לנו להתמודד עם כל המכשולים?
מכאן הדרך עוברת די חלק. אנחנו רואים בדרך המון בובות לבנות ואנשים שמשחקים ונהנים מהשלג. אנחנו מגיעים, חונים, מוציאים את כל הציוד וכבר מחכים בקוצר רוח להיכנס אל האור והחום...
אתם במתח?
המשך בפוסט הבא.
הלב שלי נמס...
השבמחק